על פואטיקה בזמן מלחמה - על המעבר מתודעת נרטיב לתודעת שירה

הקדמה / שבירת הסיפור / טראומה - חניכה קשוחה כפי שכבר התרגלנו לומר בחודשיים האחרונים: כולנו עברנו או עוברים - ׳טראומה׳ שיח שהיה שמור עד לא מזמן למקצועות ולחדרי הטיפול בצער, עבר להיות שיח סלון, וכולנו, בעל כורחנו, נהיינו מומחים ובמבינים במושגים כמו: טראומה ראשונית, טראומה משנית, FFF, פוסט טראומה ועוד לא ארחיב כאן במושגים הללו, עליהם ודאי כבר שמעתם וקראתם רבות מגדולים ממני - אך אבקש להוסיף מבט, ממה שלמדתי ממוריי - פרנסיס וולר ותומאס הובל, וממבטי שלי, וממנה אצא אל הריפוי האישי והקהילתי באמצעות התדר הפואטי טראומה, בעולמות החניכה והאלכימיה נקראת גם ׳חניכה קשוחה׳ - ומדוע ׳קשוחה׳? מכיוון שכמו בכל חניכה רגילה (לדוגמא: לידה או נישואים)  מתקיימים בה אותם השלבים, וקיים בה גם מפגש עם חוויה של ׳מוות׳

השלב הראשון הוא - ניתוק מהעולם שלך כפי שאתה מכיר אותו 

השלב השני הוא - שינוי רדיקלי בתחושת הזהות שלך

והשלב השלישי הוא - לא ניתן לחזור לעולם כפי שחווית אותו

בחניכה מסורתית (לדוגמא לידה, נישואים) השלבים האלו הם בשורות טובות - והם למעשה המטרה של החניכה - מעבר, לידה מחודשת, בחירה מחודשת, טרנספורמציה

חניכה קשוחה היא חניכה לא מוכלת היא מגיעה בהפתעה - ללא הכנה (כמו מחלה, מוות פתאומי, נטישה) ובתרבות כמו שלנו - אנחנו מנסים ׳להתגבר עליה׳ במקום ׳לעבור אותה׳, ולעשות זאת - ללא קהילה תומכת כוס האבל היא לא אישית אלא משותפת במקור הקדום, הדרך לווסת את המערכת שלנו היתה קבוצתית קהילתית, ולא אישית או במפגש תרפיה אחד על אחד.

הקהילה עזרה להחזיר ולרפא את הפיצול שנוצר מהטראומה ההפרדה בין סוגי הטראומה (אישית, בין דורית, קולקטיבית) היא מלאכותית - מכיוון שכל הדורות והעבר מתגלמים בנו - רק הסימפטומים של סוגי הטראומות השונות מופרדים. 

אנחנו נולדים לעולם שכבר עבר טראומות רבות, ויש לנו נטייה לנרמל את זה, אך העולם שאנחנו רואים - זו צורתו של עולם כואב. ואנחנו, יוצרים הסכמות חברתיות שמנציחות את הטראומה ואת אותו עולם כואב- וכך נוצרת טראומה קולקטיבית. (על כך ארחיב בנפרד בהמשך). בכל אופן - בחניכה הזהות שלנו משתנה, אני כבר לא יודע.ת מי אני

זה יכול לקרות גם בחניכה מסורתית וגם בחניכה קשוחה (כמו אבחנה של סרטן או גירושים) חניכה משנה את הליבה של העולם בו אנחנו נמצאים - את ה׳סיפור׳, ושם נוצר - פיצול - מעבר לעבר מה שאנחנו קוראים לו ״פוסט טראומה״ או רווח- שער למרחב חדש

על אותו רווח שנוצר לאחר שבירת הסיפור - והקשר שלו לפואטיקה, לריפוי ולקהילה, ולמסע חיי האישי, אכתוב בפרקים הבאים בינתיים אני מזמינה להצטרף לסדרה הראשונה של poetics therapy מפגש לימוד ותרגול קבוצתי, בו נחקור ונחווה את הריפוי של התדר הפואטי כיחידים וכקהילה מרחב אינטימי, והמקומות בו מועטים אשמח בך

לפרטים והרשמה

הגרעין הביולוגי / אמה שם-בה אילון

הָיִינוּ חַיָּה בִּיוֹלוֹגִית

הָיִינוּ חַיָּה גַּרְעִינִית

הָיִינוּ סוֹמְכִים עַל תְּנוּעוֹת הַיָּדַיִם שֶׁיַּסְבִּירוּ אֶת עַצְמָן

הָיִינוּ סוֹמְכִים עַל תְּנוּעוֹת הָאַגָּן שֶׁיַּסְבִּירוּ אֶת עַצְמָן

הָיִינוּ סוֹמְכִים עַל תְּנוּעוֹת הָרַגְלַיִם שֶׁיִּקְּחוּ אוֹתָנוּ לַמָּקוֹם הַנָּכוֹן

הָיִינוּ פְּשׁוּטִים מְאֹד

הָיִינוּ פְּשׁוּטִים כְּמוֹ שִׂמְחָה

הָיִינוּ פְּשׁוּטִים כְּמוֹ טוּב לֵב

הָיִינוּ פָּשׁוּט מַמְשִׁיכִים הָלְאָה

הָיִינוּ עוֹשִׂים אֶת זֶה יוֹם יוֹם

הָיִינוּ שׁוֹכְבִים בָּעֲמִידָה

הָיִינוּ נִשְׁעָנִים עַל עֵץ

וְהַחַיִּים הָיוּ חוֹדְרִים לְתוֹכֵנוּ

וְהָיִינוּ טוֹבֵי לֵב בְּנֵחְדַרוּתֵנוּ

וְהָיִינוּ נִשְׁפָּכִים כְּנָהָר

וְהָיִינוּ טוֹבֵי לֵב בְּנִשְפַּכוּתֵנוּ

הָיִינוּ עוֹזְבִים אֶת הַסִּבּוֹת לַסִּבּוֹת

וַעֲרֵמוֹת עַל עֲרֵמוֹת שֶׁל מַחְשָׁבוֹת טוֹרְדָנִיּוֹת

וְהָיִינוּ גְּלוּיֵי עֵינַיִם

וְהַגַּל הָיָה עוֹבֵר דַּרְכֵּנוּ

וְהַגַּל הָיָה עוֹבֵר דַּרְכֵּנוּ

וְהַגַּל הָיָה עוֹבֵר דַּרְכֵּנוּ

וְהָיִינוּ נִשְׁבָּרִים שׁוּב וְשׁוּב

וְהָיִינוּ מִתְגַּלִּים שׁוּב וְשׁוּב

וְהָיִינוּ מִתְגַּלְגְּלִים שׁוּב וְשׁוּב

וְהָיִינוּ מְגַלִּים אֶת הָאֱמֶת

הַמִּשְׁתַּנָּה שֶׁל יֵשׁוּתֵנוּ

זֶה לָזוֹ

וְהָיִינוּ שִׁבְטִיִּים מְאֹד

וְהָיִינוּ פִּרְאִיִּים מְאֹד

וְהָיִינוּ סוֹלְחִים מְאֹד

כִּי הַפְּצָעִים שֶׁלָּנוּ הָיוּ מְלֻקָּקִים

עַל יְדֵי לְשׁוֹנוֹת מִסְתּוֹרִיּוֹת

וְהָיִינוּ מִתְרַפְּאִים מְאֹד

ציורי ילדי בית הספר הדו לשוני בחיפה צילום: דפנה כהן