​​
מהי כתיבה סומטית?
 

הכתיבה הסומטית של ׳גוף שירה׳ איננה כותבת על הגוף,
אלא הגוף הוא הכותב אותה.

היד הכותבת הופכת לאיבר תפיסה היודע את מה שהמחשבה מסתירה. 

המטרה היא הבאת הלב והגוף לאותו הזמן, בעדנה ובתשומת לב,
מתוך הבנה   
 

   ש כולנו משוררים כשאנחנו מבטאים את מהותנו בעולם


בעוד ש׳סיפור׳ הוא מנגנון השרדותי המנסה לארגן ולשלוט, השירה היא מרחב אלכימי של  התגלות, של השתנות, של תנועה.

  הכתיבה משחררת את העצמי מהגדרת אני מצומצמת 

דרך עבודה גופנית, רגשית ויצירתית, המבוססת על כתיבה, הקשבה, חישה והתמרה, אנו מכוננות מפה ושפה פנימית - מרובדת וחיה. יחד אנו חוצות ספים וצועדות אל מרחבים חדשים של גילוי ואפשרויות. 

זוהי שפה שאינה ניתנת לזיוף, כיוון שהיא נכתבת מתוך הבשר החי והנשימה היחידה הפועמת בתוך רגע. 


 
 





















כיסוי וגילוי; שפה הופכת צורה 

ליווי תהליכי יצירה 
מהחזון אל המימוש 


כחלק מהתהליך אני מלווה יוצרות ואמנים בסלילת הדרך האישית לחשיפת וביטוי העצמי היצירתי שלהם, מהשלב המופשט ועד למימוש המעשי בעולם.

זהו השלב שבו השירה והנביעה הפנימית מבקשות לבוא לכדי צורה וחומר בעולם- כספר שירה, ספר אמן, תערוכה או מופע.​

המלאכה שלנו היא זיקוק ודיוק של קול צלול ואותנטי,
תוך רכישת כלים לכתיבה ועריכה מבוססת קשב לגוף ולמה שמבקש מאיתנו להתבטא ולהתגלם בחומר. 

אנו מתייחסות למרחב היצירתי כמרחב של ׳טמנוס׳,
שבו אנו מנווטות את המעין הרחב לכדי זרם ממוקד.

הליווי כולל הנחיה רב-תחומית במגוון מדיומים:
מילה כתובה, סאונד, חומר ופעולה

נעבוד יחד דרך:
בניית מיכל להולכת היצירה וסלילת נתיב לגוף עבודה;
עריכה מבוססת תנועה ממוקדת וקשב; 
מרחב התצוגה כמקדש;
הוצאה לאור 


המטרה היא להשיב את האדמה והמתכת, 
דוקא במקומות שבהם היצירה מבקשת מאיתנו להיות בלי עור.






 

 

 

 

 

 

 

 

 

מסעה של האנטי גיבורה

מי היא הצועדת?

דמות האנטי גיבורה מייצגת תודעה נקבית, והיא גיבורת הנוכחות המסרבת לעלילה הליניארית שחונקת את חייה.

היא מסרבת לחיות סיפור שכבר סופר, ואינה פועלת מתוך רצון לכיבוש, הכרעה או ניצחון.
 

בעולם שדורש מאיתנו להיות "חזקות" ולשרוד, מסע האנטי גיבורה הוא למעשה מסע של החלמה מהגבורה.


האנטי-גיבורה מאופיינת בכך שאינה נלחמת בצלליה או בפצעיה, אלא מתיישבת לצידם ומתבוננת בהם לא כעל כישלון או טלאי, אלא כעל מוריה המחוננים.


במקום לנסות "לתקן" את עצמה או להציל אחרים, היא מסכימה לשהות במרווח שבין סיפור ישן לסיפור חדש, בריק שנפער בין התיאוריות.

 

במסעה היא פורמת במקום לפרוץ.
היא אינה שבה עם "אוצר" או עם "גאולה" נוצצת,
אלא עם נוכחות עמוקה,
ומציעה לעצמה ולעולם חמלה במקום פתרונות.


היא מגלמת את הכוח הנקבי שמכיל, מזין ומקיים יחסים, ומזכירה לנו שהחיים האמיתיים מתקיימים מחוץ לעלילה.
 

זהו מרחב שבו אנו מניחות את הנשק ואת הנרטיב, ונותנות לחיים עצמם לנבוע דרכנו