לפואטיקה יש תכונות מסויימות שאם נלמד ונטמיע אותן במערכות היחסים שלנו,
עם עצמינו, עם הסביבה, עם העולם,
נוכל לחיות חיים גמישים יותר, יצירתיים יותר, מעודנים יותר, זורמים יותר,
לשוט עם הגלים ולרקוד עם הרוחות,
להאיר את הצללים,  
להכיר את הנביעה שלנו,
את הנביאה שבנו. 

❍

שירה היא השפה העתיקה והעיקרית של הנפש,
עיני השירה  מאפשרות לשינוי להתרחש - ליצירתיות להתרחב, לאפשרויות להראות ולהפתח,

אנחנו דמויות עגולות יותר ממה,

שכל סיפור יוכל לכתוב.

פואטיקה היא לוא דוקא כתיבת שירה,

פואטיקה היא העיניים שאנחנו שמות על הדברים,

על מה שאנחנו קוראות מציאות,
היא העידון של המבט,
האיחוי החדש שנוצר,
הנוכחות האחרת.

פואטיקה היא
שער בין האדם לעצמו
הבאת הלב והגוף לאותו הזמן
ו״ו החיבור בין שמיים וארץ
בין הנסתר לסוד
בין הכתר לשורש
בין זכרי לנקבי
בין גבוה לנמוך
הניצוצות שבקליפות
היא בגוף, מתהווה ברגע הזה
ואי אפשר לזייף אותה

בשירת הנסתר אנחנו עוברות לאורח חיים פואטי 
מרחיבות ומעדנות את התודעה

❍

השירה
היא בין קבלה עצמית לבין בדיקה עדינה של מה עוד אפשרי
הסכמה להרגיש את הכל
את הנשגב
את הדם והאדמה
את הכאב עד תום
אין היררכיה בין חלקים שונים
לא בתוך הנפש
וגם לא באופן רחב יותר - אני יכולה להיות יישות אור, נשמה, נפש, גוף בשיר אחד
שלום במובן העמוק ביותר

❍

Poetics Therapy
שירת מרפא


התהליך גילוי עצמי ליצירת שייכות והנהגה עצמית מול המתרחשים השונים שבתוכי ושמחוצה לי,

להבאת עדות לעצמי - דרך העיניים השונות שבי.

לקבלה והכרה בצללים והעצמיים הנסתרים והגלויים השונים שבי ללא שיפוט או היררכיה.

לפיתוח קשב רך המוביל לעצמאות רגשית ומחשבתית, 

ליצירת שייכות -לטבע שבפנים

ליצירת שייכות - לטבע שבחוץ


על ידי תהליך  המתעד תנועות פנימיות נסתרות ועדינות, במקום את סיפורינו המצטברים
אנחנו פועלות בנקודת החיבור שבין שמיים לארץ, יוצרות כלים, מושכות חוטים.

עושות סדר ועוקבות אחר נתיבי הפנימיות כריטואל יומיומי דרך עיני שירה, עיני הגוף, ועיני הנשמה. -  
על ידי מפגשים אישיים, טקסים טרנספורמטיביים, לימוד ותרגול  בקבוצה,  מעגלים, ובעיקר - כתיבה, מיפוי ותרגול  תוך חיי היומיום.  


❍

אנו עוסקות בלמידת העבודה עם תדר השירה שקיים

בלא ידוע
בנסתר. בסוד 

במרומז. בגוון החד פעמי. 

בשהייה במשהו שאין לי מושג מהו,

והמפגש עם מה שלא חשבתי שאוכל לפגוש
במפגש עם החלקים שבי שנזנחו, שבויישו, שננטשו 
וההפיכה שלהם לנראים ומקודשים.
 

בתהליך אנחנו חוקרות  את הנסתר והסוד בתוכנו

עד שהם הופכים להיות מרחב ידע וחוכמה בטוחים בעבורינו

מרחב שירה בו העומס מתנדף

עד שנשארת - מהות
 

אנחנו הופכות את  החיים -  מסיפור לשירה

❍

במרחב האישי - אנחנו ממשיגות את חלקי הגוף, הנפש והנשמה
ובמרחב היחסים - את המרחב ואת נקודות המפגש עם האחר - הופכות למקדש

מתוך הדיוק העכשווי
ובמעקב אחר השתנות מתמדת,
מכיוון שלעומת  הסיפור המקבע
עיני השירה  מאפשרות לשינוי להתרחש -
ליצירתיות להתרחב, לאפשרויות להראות ולהפתח

יחד אנחנו חוזרות לגן העדנ(ה) שבנו.

❍

עת נכנסה הידיעה -  עץ הדעת טוב ורע
נעלמו העידון - העדנה -  העדן
איננו יכולות לחיות בגן עדנה אם אנחנו כבר יודעות.

כאשר ניצור כלים  בתוכנו למהויות שבנו  לנוח בהם
נשמע את הלב ולא את המלים שפצעו אותו

התובנה, השקט, הרפואה, החמלה - הן הפירות המתוקים שנקטוף,
נחיה  חיים של עידון במציאות גסה,
הרגש יקבל את מקומו עד לשחרורו

❍
 

אנחנו סוללות את השביל הפנימי שלנו בכוחות עצמינו

יש לך מקום
לכל כולך