איגרת אל המשוררים: עזרו לנו לחלום

מאת האפיפיור פרנציסקוס ולזכרו

משוררים יקרים, אני יודע שאתם רעבים למשמעות ולכן אתם מהרהרים בשאלות שהאמונה מציבה בפני החיים. משמעות זו אינה ניתנת לצמצום למושג. לא, מדובר במשמעות רחבה יותר, הכוללת שירה, סמלים ורגשות. המשמעות האמיתית אינה נמצאת במילון, שם תימצא רק משמעותן של המלים, ומלים הן רק כלים לבטא את מה שבתוכנו.

לאורך חיי הערכתי משוררים וסופרים רבים, ובמיוחד את דנטה, דוסטויבסקי ואחרים. אני גם חייב תודה לתלמידי בבית המדרש לה אינמָקוֹלָדה קוֹנסֶפְּסיון בסנטה פֶה שאתם חלקתי את קריאותי בצעירותי כשהייתי מורה לספרות. דבריהם של הכותבים עזרו לי להבין את עצמי, את העולם, את עמי ואפילו להעמיק את הבנתי על לב האדם, על מסע האמונה שלי ועל שליחותי כרועה רוחני, גם במשרתי הנוכחית.

מלות הספרות, אם כן, כמוהן כקוץ בלב שמניע אותך להתבוננות וליציאה למסע. שירה היא פתיחה. היא מטילה אותך לממד אחר.

מתוך החוויה האישית הזו ברצוני לשתף אתכם היום בכמה מחשבות על חשיבות שירותכם.

הדבר הראשון שאומר הוא זה: אתם העיניים שרואות וחולמות. לא רק שאתם רואים אלא גם חולמים. אדם שאיבד את היכולת לחלום הוא חסר־שירה, וחיים בלי שירה אינם חיים שלמים. אנו, בני האדם, כמהים לעולם חדש, שאולי לא נראה אף־פעם בעינינו הגשמיות אבל אנחנו משתוקקים לו, תרים אחריו וחולמים עליו. סופר לטינו־אמריקאי אמר פעם שיש לנו שתי עיניים, האחת מבשר והאחרת מזכוכית. בעין הבשר אנחנו רואים את מה שלפנינו, בעין הזכוכית אנו רואים את מה שאנו חולמים. אבוי לנו אם נפסיק לחלום. אבוי!

המשורר הוא מי שעיניו גם רואות וגם חולמות. הוא מתבונן לעומק, נושא נבואה ומכריז על דרך שונה לראות ולהבין את הדברים שמולנו. ואכן, שירה אינה מדברת על המציאות מתוך עקרונות מופשטים אלא מתוך הקשבה למציאות עצמה, עבודה, אהבה, מוות וכל הדברים הגדולים והקטנים שממלאים את החיים. עינכם, אם לצטט את פול קלודל, היא "עין שמקשיבה".

"גם אני מרגיש צורך, אני מודה, במשוררים המסוגלים לצעוק את בשורת הקודש לעולם, לגרום לנו לראות את ישו, לגרום לנו לגעת בו, לגרום לנו לחוש אותו קרוב באופן מיידי, להציג אותו בפנינו כמציאות חיה ולעזור לנו לתפוש את יופיה של הבטחתו. עבודתכם יכולה לסייע לרפא את הדמיון שלנו מכל מה שמערפל אותו, או גרוע מכך, מכל מה שמנסה לביית אותו"

אמנות היא תרופה לתפישת עולם של חישוביות ואחידות, היא מאתגרת את הדמיון שלנו, את דרכנו לראות ולהבין דברים. במובן זה גם הבשורה עצמה היא אתגר אמנותי. יש בה האנרגיה ה"מהפכנית" שאתם מכירים ומבטאים באמצעות הגאונות שלכם במלים שמוחות, מזעיקות ובוכות. גם הכנסייה זקוקה לגאונות שלכם, משום שהיא זקוקה למרד, לזעקה ולבכי.

אך אני מבקש להוסיף דבר נוסף: אתם הקול של חרדות אנושיות. לעתים קרובות חרדות אלה קבורות עמוק בלב. אתם יודעים היטב שהשראה אמנותית אינה רק מנחמת אלא גם מערערת, כי היא מציגה גם את מציאות החיים היפה וגם את זו הטרגית. אמנות היא הקרקע הפורייה שבה מתבטאות הקוטביות של המציאות, כפי שכינה זאת רומאנו גארדיני, ודורשת שפה יצירתית וגמישה שמסוגלת להעביר חזונות ומסרים רבי־עוצמה.

לדוגמה, חשבו על דוסטויבסקי שב"אחים קרמזוב" מספר את סיפורו של ילד קטן, בנו של משרת, שזורק אבן ופוגע בכלב של אדונו. האדון משלח את כל הכלבים אחר הילד. הוא רץ, מנסה לברוח מזעם הלהקה, אבל בסופו של דבר נקרע לגזרים לעיני הגנרל המרוצה ואמו הנואשת. בסצינה הזו יש כוח אמנותי ופוליטי אדיר: היא מדברת על המציאות של אתמול ושל היום, על מלחמות, סכסוכים חברתיים והאנוכיות האישית שלנו. זוהי רק פיסת שירה אחת שמאתגרת אותנו. ואני לא מתייחס רק לביקורת החברתית בסצינה הזו, אני מתכוון גם למתחים של הנפש, למורכבות ההחלטות, לסתירות של הקיום.

המקום הזה לעתים קרובות הוא גם המקום שבו פוגשים את האל. זו חוויה שתמיד "גולשת מעבר". אתה מרגיש אותה, והיא מתפשטת הלאה, תמיד שופעת, כמו כיור שמתמלא במים ללא הרף עד שהוא עולה על גדותיו. אינך יכול להכילה.

זה מה שאני מבקש מכם היום: חצו את הגבולות הסגורים והמוגדרים, היו יצירתיים, אל תבייתו את החרדות שלכם או את אלה של האנושות. אני חושש מתהליך הביות הזה כי הוא חונק את היצירתיות, הוא חונק את השירה. במלות השירה, אספו את התשוקות חסרות המנוח השוכנות בלב האנושי כדי שלא יצטננו או ייכחדו. עבודה זו מאפשרת לרוח לפעול, ליצור הרמוניה בתוך המתחים והסתירות של חיי האדם, לשמר את אש התשוקות הטובות ולהשתתף בצמיחת היופי בכל צורותיו, יופי שמתבטא דווקא דרך עושרן של האמנויות.

זו עבודתכם כמשוררים: לתת חיים, לתת צורה, לתת מלים לכל מה שהאדם חי, מרגיש, חולם וסובל תוך יצירת הרמוניה ויופי. זו עבודה שיכולה גם לעזור לנו להבין טוב יותר את האל כ"משורר" הגדול של האנושות. האם תתמודדו עם ביקורת? זה בסדר, שאו את משקל הביקורת וגם למדו ממנה. אבל לעולם אל תפסיקו להיות מקוריים ויצירתיים. לעולם אל תאבדו את הפלא שבחיים.

ובכן אלה הן העיניים החולמות וקולותיהן של החרדות האנושיות. לכן גם יש לכם אחריות גדולה. ומהי? זהו הדבר השלישי שאני רוצה לומר: אתם נמנים עם אלו שמעצבים את הדמיון שלנו. עבודתכם משפיעה על דמיון הרוח של בני זמננו. היום אנחנו זקוקים לגאונות של שפה חדשה, סיפורים חזקים ודימויים מעוררי השראה.

גם אני מרגיש צורך, אני מודה, במשוררים המסוגלים לצעוק את בשורת הקודש לעולם, לגרום לנו לראות את ישו, לגרום לנו לגעת בו, לגרום לנו לחוש אותו קרוב באופן מיידי, להציג אותו בפנינו כמציאות חיה ולעזור לנו לתפוש את יופיה של הבטחתו. עבודתכם יכולה לסייע לרפא את הדמיון שלנו מכל מה שמערפל אותו, או גרוע מכך, מכל מה שמנסה לביית אותו. לביית את דמותו של ישו על־ידי מסגורו ותלייתו על הקיר זה להרוס את דמותו. הבטחתו לעומת זאת מסייעת לדמיוננו, היא עוזרת לנו לדמיין מחדש את חיינו, את סיפורנו ואת עתידנו.

וכאן אני נזכר ביצירה נוספת של דוסטויבסקי, קטנה אך כוללת את כל הדברים האלה, "רשימות מן המרתף". היא מכילה את כל הגדולה ואת כל הייסורים של האנושות, את כל המצוקות גם יחד. זהו הנתיב.

משוררים יקרים, תודה על שירותכם. המשיכו לחלום, לשאול, לדמיין מלים וחזיונות שיעזרו לנו להבין את מסתורין החיים האנושיים ולהוביל את חברותינו אל עבר יופי ואחווה אוניברסלית. עזרו לנו לפתוח את דמיוננו כך שיחצה את גבולות העצמי הצרים ויפתח אל המציאות כולה, על כל רבדיה, וכך יהפוך פתוח למסתורין הקדוש של האל. המשיכו הלאה, ללא לאות, ביצירתיות ובאומץ!

אני מברך אתכם.

(מתוך ׳עין הבשר, עין הזכוכית׳, אמיר אור, 27.12.24, ׳תרבות וספרות׳, ׳הארץ׳׳)