ריטואל פוסט יום הולדת

כשהייתי סטודנטית שנה ראשונה במחלקת לצילום ב׳מוסררה׳, מאד אהבתי לעבוד בחדר החושך,

אך האמת שלא היו לי את האכויות הדרושות לשם כך.

לא דייקתי עם הכמויות והטמפרטורות של הכימיקלים,

ולא הצלחתי לשמור על הריכוז כדי להקפיד על הזמנים,

אבל הסקרנות הרבה שבי גרמה לי לעשות ניסויים לאורך הלילות ולהמציא כל מיני דברים מרגשים.

למה אני מספרת את זה?

עוד איכות שלא היתה לי אך היתה נחוצה בעבור כך - היא ראייה טובה בחושך

לקח לעיני זמן רב להתרגל לחושך בכל פעם שנכנסתי לחדר.

ובעוד שכולם כבר היו מרוכזים בעבודתם מתחת למגדל הנגטיב,

הייתי עומדת עוד זמן מה קפואה במקומי ומגששת סביבי.

(אגב, בשנים האחרונות כשהתחלתי לנהוג, שמתי לב שהנהיגה בלילה קשה לי גם כן)

אילו איכויות כן היו לי וסייעו מאד?

סבלנות ואמונה

בימים האחרונים אני נזכרת ברגעים הללו בחדר חושך

בחוסר האוריינטציה מול עצמי, מול הסביבה

וגם בפלא הזה שעולה מן הנייר

הדימוי שנולד מתוך האָיִן

ניבט אלי כירח

מבט הייקו שליבי שם עינו בו, לפני ימים רבים, וקטפתי בעזרת המצלמה -

רישום של אור, שער של נוכחות,

רק כעת, לאחר תנועות רבות בגוף ובנפש, מתגלה אלי מן החומר,

ואני יכולה לעבור דרכו, ויכולה להזמין גם אחרים,

ואני כבר אוהבת אותו לפני שנולד

כי נשאתי אותו כל הזמן הזה

והסבלנות הזו ממלאת אותי תקוה

אותן האכויות של סבלנות ואמונה שבעזרתן עמדתי אז בחושך

הן אותן הסבלנות והאמונה שדרושות ממני כעת כדי לעמוד באפילה

באפילה שבתוכי

באפילה שמסביבי

ובאפילה הגדולה והעמוקה בו שרויה עמי והעם המתגורר (אם אפשר לקרוא לזה כך) לצידו

יום ביומו

לשבת ולהמתין מחדש עד שהעין תתרגל

בתוך חושך המ(י)צרים הזה

לראות כתמי אור, של ניצוצות, של יופי, של תודה, של ברכה, של תקוה

לקוד להם לתודה ולהניח להם להעלם שוב

ליום הולדתי החל ביום הזיכרון השנה

אני מאחלת לעצמי לנקות עוד ולזכך עוד את נצנוץ הלב, בדרך חזרה אל התום

לעורר את האמונה, את הסבלנות

לפקוח עוד ועוד את עיני השירה

להשפיע מהשפע שקיבלתי בנדיבות, בנעם, ביצירתיות ובאותנטיות

לתת אמון בפנימיות ליבי שתבחר עבורי קשר וקשרים מיטיבים, בטוחים, מהדהדי שלום ומרפא

ואמון בשכלי שישרטט גבולות גמישים אך ברורים, שאוכל להתרכך בתוכם בבטחה

אני מאחלת לי נחת רוח, רוח נחת שתעבור בכל שער שאציב בפתח לרגע חדש, למפגש חדש, להזדמנות חדשה,

ואדמה יציבה ופוריה להציב עליה את השערים הללו.

כל ציניות, כל חספוס, כל חסימה של זוהר, כל מחיקה של האור שבי המבקש להדהד

היא ניצחון קטן למנהיגי האיבה והאימה

היא ניצחון קטן למלחמה

אני מזמינה את כל האורות והיופי הנמצאים בכולכן.ם

להצטרף לאור וליופי שבי

לשפוך אותם יחד לתוך הבלילה העמוקה הזו של הלילה

ולבחוש ולבחוש כמו עוגת שיש גדולה

בלי לאפות, להמשיך ולנוע, להשתנות, להתערבב

עד שלא נזכור מה של מי של מה, עד שלאידע

גם ככה הבלילה שלפני האפייה היא הכי טעימה אני מצרפת מתנת יום הולדת מרגשת שנשלחה אלי מדנה ארד המקסימה: 

אוזי בר / מרי אוליבר את לא צריכה להיות טובה. את לא צריכה ללכת על ברכייך מאה מילין דרך המדבר, מכה על חטא. את רק צריכה לתת לחיה הרכה של גופך לאהוב את מה שהיא אוהבת. ספרי לי אודות יאוש, שלך, ואני אספר לך על שלי. בינתיים העולם ממשיך. בינתיים השמש והחלוקים הצלולים של הגשם נעים דרך הנופים מעל הערבות והעצים העמוקים, ההרים והנהרות. בינתיים אווזי הבר, גבוה באויר הנקי הכחול פונים הביתה שוב. מי שלא תהיי, לא חשוב עד כמה בודדה, העולם מציע עצמו לדמיונך קורא לך כמו אווזי הבר, חד ומרגש מכריז על מקומך שוב ושוב במשפחת הדברים.

(תרגמה: לילה קמחי)

דימוי שרציתי לצרף לפוסט ולא מצאתי: העבודה ״פאתי ירוחם״ בה בראתי בעזרת האור והזמן ענן, בחדר החושך כמובן

במקום שמתי תמונה ייצוגית שלי, מהקומה השניה של בית הקפה החביב עלי בחיפה, בו בכיתי, חלמתי והחלמתי את מרבית חצי השנה האחרונה (תודה להם)