​​
מהי כתיבה סומטית?
 

הכתיבה הסומטית של  ׳גוף שירה׳  איננה כותבת על הגוף,
אלא הגוף הוא הכותב אותה.

היד הכותבת הופכת לאיבר תפיסה היודע את מה שהמחשבה מסתירה. 

המטרה היא הבאת הלב והגוף לאותו הזמן, בעדנה ובתשומת לב,
מתוך הבנה   
 

   ש כולנו משוררים כשאנחנו מבטאים את מהותנו בעולם


בעוד ש׳סיפור׳ הוא מנגנון השרדותי המנסה לארגן ולשלוט, השירה היא מרחב אלכימי של  התגלות, של השתנות, של תנועה.

דרך עבודה גופנית רגשית ויצירתית המבוססת על הקשבה, חישה והתמרה -
אנחנו  יוצרות מפה ושפה פנימית - מרובדת וחיה. 

זוהי שפה שאינה ניתנת לזיוף, כיוון שהיא נכתבת מתוך הבשר החי והנשימה היחידה הפועמת בתוך רגע. 

המחברת כטמנוס

המחברת מתפקדת כרצועת אדמה מקודשת,
בית ומרחב בטוח שנותר יציב כשהמבנים החיצוניים קורסים.
שדה חסר היררכיה שבו מותר לכתוב מלוכלך, לעצור או לשהות בסתירות, מרחב שבו מברשת שיניים ושכינה יכולות לדור באותו משפט מבלי להישרף.

​​​
 

התמקדות (Focusing) ומיינדפולנס 


אנו משלבות Focusing והמיינדפולנס במפגשים כדי לחבר את ה׳מים׳ (הנפש והרגש) ל׳אדמה׳ (מיכל הגוף).

דרך הקשבה ל׳תחושה המורגשת׳ (Felt Sense)  אנו מעניקות תוקף למה שנותר מושתק במשך שנים, לומדות להניע מתוך תקשורת עם השכבות העמוקות של הווייתנו. 

 

  מסע ריפוי והתמרה של גופי כאב ביופי ותבונה 



טראומה היא חניכה קשוחה המייצרת נוקשות פנימית;
 

הספק העצמי והתעתוע שמותירה הטראומה מעבים עם השנים שכבות של בושה ואשמה על פני הלב.
אנו נותרות מושתקות, מנועות מביטוי נקי של קולנו, ומקיימות נוכחות קטועה בתוך חיינו.
 

השתיקה שקפאה בגוף - הטראומה שבעקבות הטראומה - מציפה שוב ושוב את השאלות המבעבעות מתחת לעור:
 

האם מותר לי לחשוב את זה? האם בטוח עבורי להתבטא?

 

הניסיון לספר את הסיפור הכרונולוגי בצורה הגיונית עלול לשחזר את הכאב או להיתקל בחומות של ספק, אשמה ופירושי יתר.
 

הכתיבה הסומטית מאפשרת לשהות לצד הסוד, לדבר אותו מסביבו, לכתוב ולשיר אותו מבלי לחשוף את ׳הפרטים המפלילים׳, ובכך להימנע משיח של גיבוי וכיסוי.

החומר יוצא מהבוידעם הפנימי ומקבל גוף ומיכל בשפה, מבלי שהיוצר או העולם יתפרקו מכך.


השירה משמשת כמרחב בטוח של אי ידיעה, של ספים, של ניגודים.


הכתיבה הסומטית מלמדת אותנו למדוט בתוך השיר,
לשהות עם הצללים ללא דרישה לגאולה מהירה,
ועל ידי כך להחשף לגוונים חדשים


זהו מרחב אלכימי המאפשר תקשורת אינטימית עם אותם איזורים, 
ביד רכה  ומבלי לשאת את המשקל הרב והמעכב של הסיפור והפרשנות.  

 

דרך ההקשבה הסומטית,
הכותבת לומדת לחוש את הגבול העורי והאורי שלה.


בתוך הגבול הזה היא מוצאת אזור בטוח,

תחום - רחם

המאפשר פגיעות ושהייה באינטימיות עם החיה הפצועה שבתוכה,
תוך החלפת המאמץ הכרוך בהחזקת הסיפור - בנוכחות חומלת, עדינה ומדויקת.

השירה ממיסה אט אט את הפצע עד הופכו לנביעה חיה. 


מחשה עצמה כאשמה ונדרשת לתיקון,
היוצרת הופכת לסמכות מיטיבה ומהדהדת.